ההזדמנות שלא קיבלתי באמת
רופאת הריאות שלי, ד"ר אורית, אמרה לי כל פעם: "מירי, את חייבת לנסות שיקום ריאתי." וכל פעם דחיתי. "לא מתאים לי". "אני יותר מדי מבוגרת". "כבר מאוחר".
האמת? פחדתי. פחדתי להגיע למקום שמלא אנשים. פחדתי שיראו שאני לא יכולה. פחדתי שאקרוס באמצע ההליכון. ואני גם הייתי שקועה בעצב — בעלי לא היה איתי, אף אחד לא דחף אותי, וזה היה הרבה יותר קל פשוט לשבת בבית.
ואז, יום אחד, חברה שלי תרי באה אליי הביתה. "מירי, אני באה איתך לטיפול הבא של אורית. ואחר כך אני לוקחת אותך לבית החולים כרמל לרישום לשיקום." וזה מה שהיא עשתה.
"לפני שלוש שנים לא יכולתי לעלות 10 מדרגות בלי לעצור. הייתי בטוחה שהחיים שלי נגמרו. ואז מישהי טובה שלחה אותי לשיקום ריאתי — ושם, בהדרגה, החיים שלי חזרו."
12 שבועות שינו אותי
השיקום הריאתי בכרמל הוא לא שני שלושה תרגילים — זאת תוכנית של 12 שבועות, שלוש פעמים בשבוע, שעה וחצי בכל פעם. אופניים יציבים, הליכון, משקולות קלות, תרגילי נשימה, ושיעורים על המחלה והטיפול.
ביום הראשון לא הצלחתי לעשות 5 דקות באופניים. בכיתי. הפיזיותרפיסטית, אילנה, ניגשה אליי ואמרה: "מירי, כולם מתחילים פה ב-5 דקות. תני לי שמונה שבועות."
בשבוע השלישי הצלחתי 10 דקות. בשבוע השישי — 20. בסוף השבוע ה-12, הלכתי על הליכון 30 דקות בלי הפסקה. וכשעמדתי שם, עם הזיעה והגאווה, הבנתי שזה לא רק על הריאות. זה על להאמין שאני יכולה.
החיים שלי היום
אחרי השיקום אני ממשיכה את התרגילים בבית. חצי שעה כל בוקר. הליכה של 40 דקות בכל יום. תרגילי נשימה לפני השינה.
החזרתי לעצמי דברים שאיבדתי: הולכת לסופר עם הכלב. הולכת לשוק הכרמל לפני שבת ובוחרת ירקות. מבשלת ארוחת שישי לכל המשפחה — 7 נכדים ושני ילדים. השנה אפילו טסתי עם הבת שלי לפראג ל-5 ימים. הייתי בטוחה שלא אסע לעולם.
אני לא בריאה — עדיין יש לי COPD, עדיין 40% תפקוד, עדיין נושאת משאפים, עדיין נזהרת ממקומות מאובקים. אבל אני חיה. ולא רק חיה — חיה מלא.
המסר שלי
שיקום ריאתי הוא הדבר הכי חשוב שחולה COPD יכול לעשות. יותר מתרופות, יותר ממשאפים, יותר מכל הטיפולים שתעדיפו לנסות לבד.
אם הרופא שלך הציע שיקום ריאתי — לכו. גם אם אתם פוחדים. גם אם אתם מבישים. גם אם אתם בטוחים ש'אתם לא יכולים'. אתם יכולים. אני יודעת — כי אני בדיוק כמוך.
ובקשו עזרה. בקשו מחברה. בקשו מבן או בת. בקשו ממנטור של עמותת לנשום. אל תהיו לבד. עזרה זה לא חולשה — זה הצעד הראשון לעצמאות.
"חשבתי שהחיים שלי נגמרו. גיליתי שהם רק חיכו לי לעשות צעד אחד קדימה."
— מירי שמש
