הירידה ההדרגתית
במשך 12 שנים, בין גיל 55 ל-67, היה לי COPD יציב יחסית. נגנתי. הצגתי. חייתי. השתמשתי במשאפים. הקפדתי על הכל.
בגיל 67 התחילה הירידה. תוך שנה הריאות שלי ירדו מ-55% ל-38%. רופאת הריאות הציעה חמצן ביתי. סירבתי בתקיפות. "אני מוזיקאי", אמרתי, "לא יכול להופיע עם בלון."
במשך שנה התעקשתי. בכל הופעה זה היה יותר קשה. עד שהגיע יום שבו לא הצלחתי לקום מהמיטה. החזה היה ככה כבד, האוויר היה ככה דק. דברתי עם הבן שלי, נדב, ואמרתי: "אני חושב שהגיע הזמן."
"כשהציעו לי חמצן ביתי לפני 6 שנים, אמרתי "לא בשום פנים". התביישתי, פחדתי, התעקשתי שאני יכול בלעדיו. שנה אחר כך, כשכבר לא יכולתי לעלות מהמיטה — הסכמתי. וזה היה היום הראשון של החיים שלי החדשים."
החמצן ששינה את הכל
ביום הראשון עם המכשיר חמצן רכב על הלב. הציוד היה מסיבי, צריך לחבר צינור פלסטיק לאף, וזה הרגיש שאני 'באמת נכה'. הוצנעתי בבית 3 שבועות.
אבל כשהתחלתי להשתמש בחמצן — קרה משהו לא צפוי: יכולתי לעמוד. יכולתי ללכת. יכולתי לבשל לי קפה. הראש נעשה צלול. הצריבה בחזה נעלמה. הרגשתי כמו שלא הרגשתי שנים.
אחרי חודש קיבלתי גם רכב חמצן נייד — בלון קטן עם רצועה. ביום הראשון יצאתי איתו לקפה ברחוב. אנשים הסתכלו עליי. בהתחלה זה היה לא נעים, אחר כך כבר התרגלתי. עכשיו לפעמים אני מסביר לאנשים: 'זה רק חמצן. כמו משקפיים — רק לא רואים את זה ככה.'
החיים שלי היום
אני עדיין מנגן. לא בתזמורת — אבל בבית, פעמיים בשבוע, אני מנגן עם 3 חברים מוזיקאים גם הם פנסיונרים. אנחנו מנגנים יחד 2 שעות, עוצרים לקפה, מנגנים עוד. אחד מהם, יעקב, גם הוא עם חמצן — הוא ויולן.
אני יוצא עם נכדים. נדב מבקר אותי כל שבוע עם הנכדים, נועה ויאיר. אנחנו הולכים לפארק, אני יושב על ספסל ומנגן להם הרמוניקה. הם אוהבים. אני שמח.
אני מקפיד על הכל: משאפים פעמיים ביום, חיסונים, ספירומטריה כל 6 חודשים, חמצן 16 שעות ביום. זה נדמה הרבה. זה לא הרבה. זה החיים שלי, וזה החיים הטובים שאני יכול לחיות. ואני מודה על זה כל יום.
המסר שלי
אל תפחדו מחמצן. הוא לא אויב — הוא חבר. אם הרופאים שלכם אמרו שאתם זקוקים לחמצן ביתי, אל תדחו את זה. דחיית טיפול חמצן יכולה לגרום נזק מצטבר ללב — נזק שלא חוזר.
החיים עם חמצן הם חיים. אפשר לטייל. אפשר לעבוד. אפשר לבשל. אפשר ליהנות. הציוד היום הוא הרבה יותר נייד ונוח ממה שאנשים זוכרים.
ומה שהכי חשוב — אל תהיו לבד. הקהילה של עמותת לנשום מלאה באנשים כמוני, שעוברים את אותו דבר. שיחה עם מישהו שעבר את זה לפניך שווה שעות של פגישות אצל רופאים.
"החמצן לא שינה מי שאני. הוא רק נתן לי את הכלי להמשיך להיות מי שאני."
— אבי שטיין
